על תרבות כלי הנשיפה בפופ, ועל הקשר הישראלי של Had Brakes ואוהד בר
ישראלים אוהבים גיטרות, סלסולים וכלי נשיפה. יש שיסברו כי בעיקר המון סילסולים, אבל אם ישנה מגמה כלשהי במה שמגניב-לאוזניים בקרב מאזינים ויוצרים ישראלים כאחד מזה שנים, הרי שמדובר בשילובם של כלי נשיפה בהפקות רבות. אז ברור ונהיר לכל כי לא המצאנו כאן שום דבר מיוחד; נוכחותם של כלי נשיפה ממתכת בכמויות מסחריות נראתה פחות או יותר לראשונה לאחר מלחמת האזרחים בארה"ב באזור ניו אורלינס שבלואיזיאנה. הקהילה אשר לימים החלה להיות נודעת בשם "אפרו-אמריקאים" הייתה צריכה לגבש דרכים להפגת מתח ולתקשורת ראויה בין איש לרעהו אשר לעיתים דיברו שפות ודיאלקטים שונים. לפני שמישהו הספיק לומר "סקסופון טנור" קרם עור וגידים הג'אז.
בתקופה מקבילה נוצר גם הבלוז שבא על רקע עבדות השחורים באמריקה, ומכאן אף צמחה מעין זרוע נוספת במוזיקה הפופולארית דאז – בייחוד בקרב הקהילה השחורה – זרוע נוספת אשר אף היא סגדה לשימוש בכלי נשיפה ממתכת כמו גם סקסופונים (אשר לגביהם היה פולמוס – היות והכלי עצמו עשוי מתכת, אך מכלול הפיה מכיל עלה עשוי עץ המשמש גורם מכריע בהפקת הצליל).
כך בעצם הפכנו מכורים לכלי נשיפה ומוזיקת נשמה
מאז ועד היום , נעשה שימוש אדיר בכלי נשיפה בתעשיית הפופ כמו גם בתעשיות חופפות כמו תעשיית הקולנוע והטלוויזיה. ואם מתרכזים לרגע בתעשיית המוזיקה, הרי שכלי נשיפה מלווים כמה וכמה ז'אנרים; החל מג'אז , דרך בלוז, רוקנרול , סקה ורגאיי של אמצע הדרך, וכלה בפופ-להקות-הבנות משנות ה-60 שחזר להיות סוואגי סביב 2006 תודות לבחורה יהודייה וייחודית אשר עונה לשם איימי וויינהאוס, ולחבר יהודי נוסף העונה לשם מארק רונסון אשר הגדיל לעשות כאשר בחר להפיק את אלבומה עטור הפרסים Back To Black.
בתעשייה הישראלית המקומית ניתן להתרשם מהרכבים כמו הדג נחש , אשר לא רק חרתו על דגלם להיות להקת-המחאה של ישראל , אלא אף דאגו לנוכחותם של כלי נשיפה (או לפחות אחד בו בזמן) ברוב שיריהם. דוגמה נוספת לקורטוב הוויראליות אשר מוסיפים לתמונה עיבודי כלי נשיפה חזקים היא הבאלקאן ביטבוקס אשר דאגו לספק לנו בכל העשור האחרון מספר להיטים שגרמו לכולנו להזיז את האגן.
וכך גיליתי את Had Brakes
ואחרי כל המילים האלה אשר די חוגגות את נוכחותם של אמנים ואמניות וותיקים במחוזותינו, התרשמות מהזמן האחרון הייתה כמעט ונדרשת עקב חיפוש מתמיד של זוג אוזניים סלקטיביות במיוחד. כאחד שאוהב אלטרנטיב-פופ קשה להפתיע אותי. לעיתים אני שומע אמנים או שירים חדשים וישר מתאהב, ולפעמים אני מרגיש כמו אריה בסרנגטי בשיאה של העונה היבשה – מנסה בכל כוחי לאתר יוצרים חדשים עם אמירה. בהמשך ישיר לכך, החשיפה המעניינת של הזמן האחרון התרחשה דווקא בלוס אנג'לס , באזור ווניס שקרוב לביתי לפני כשבועיים.
בעודי מזמין קפה וארוחת צהריים לדרך בדיינר מקומי, מהרמקולים של בית העסק בקעו צלילים מעניינים; זו הייתה להקת EMO רוק – בזה אין ספק. בס שמן וגיטרות עם דיליי , את הלהקה או השיר הספציפי הזה בכל אופן הוביל זמר בעל צבע קול מיוחד וברקע נשמעה סקציה של כלי נשיפה אשר פשוט הייתה שזורה באופן מחמיא בעיבוד. הספיקה לי האזנה לפזמון אחד כדי להוציא מכיסי את הנייד ולהפעיל שאזם.
מסך הטלפון שלי הציג את התוצאה הבאה: Had Brakes – Why Do you
טוב , לא הכרתי , אבל אז שאלתי את הבחור שהביא לי את ארוחת הצהריים והקפה בשקית חומה: "תגיד, מאיפה אתם מנגנים מוזיקה?" והצעיר הסביר לי שהם פשוט מנגנים רשימות השמעה של Spotify.
כשהייתי באוטו הרשיתי לעצמי לבדוק ככה בקטנה מי עמוד מאחורי השיר, ואכן חשדותיי המוקדמים לא העלו חרס בידם. מדובר בסינגר סונגרייטר ישראלי העונה לשם אוהד בר, ולשיר ששמעתי קוראים
Why Do You .
הבנתי כי אותו אוהד בר הוא אמן צעיר-לא צעיר שכזה שנמצא בנוף שולי-האינדי התל אביבי מזה שנים מספר ועושה רושם של כזה אשר הזמן עשה ועושה עימו טוב בעודו יוצר אנדרגראונד Pאנק-רוק שכזה ואינו מפחד להוסיף לקדירה גם כמויות יפות של כלי נשיפה, אך דבר אחד היה בטוח; גם אותו סולן על הרכבו הושפע רבות מנוכחותם של כלי נשיפה. במקרה של השיר הספציפי הזה של אותה להקה או פרויקט, כלי הנשיפה סיפרו סיפור מאוד ברור. היה שם כאב, והייתה שם תקווה וזה בעיקר העביר אותי מסע שלא הייתי מוכן אליו. על אהבה, על נשיפה ועל מה שביניהם.
היות והחוויה עברה עלי באופן נעים ונינוח , הרגשתי חופשי לרכז כאן כמה לינקים.