בעידן המודרני, המילה "סטרס" הפכה לחלק בלתי נפרד משגרת יומנו. אנו מדברים עליה בהקשר של עבודה, משפחה, מצב כלכלי ואתגרי החיים. אך האם עצרנו פעם לחשוב מהו סטרס באמת? לא רק כתחושה של לחץ ועומס, אלא ככוח פיזיולוגי ממשי, כזה שיש לו היכולת להשפיע על המערכות המורכבות ביותר בגופנו? דן לוסטיג, מייסד שיטת "רפואת על" ומומחה בעל שם בתחום הריפוי העצמי, חקר שאלה זו לעומקה, לא רק מהזווית המדעית, אלא מתוך חוויה אישית מטלטלת שהפכה לשליחות חייו. במאמר זה, נצלול אל הקשר המרתק והמדאיג שבין מתח כרוני למחלות אוטואימוניות, ונבין כיצד הגישה שפיתח דן לוסטיג מציעה נתיב חדש לתקווה ולריפוי.
עבור רבים, מחלה אוטואימונית היא גזירת גורל. מצב בו מערכת החיסון, שאמורה להגן עלינו מפני פולשים זרים, תוקפת בטעות את רקמות הגוף עצמו. ממחלות כמו פסוריאזיס ודלקת מפרקים שגרונית ועד קרוהן, טרשת נפוצה וזאבת – המכנה המשותף הוא בלבול מסוכן של המערכת החיסונית. הרפואה הקונבנציונלית מציעה טיפולים חשובים, בעיקר לניהול הסימפטומים ולדיכוי התגובה החיסונית, אך השאלה הגדולה נותרת בעינה: מדוע זה קורה מלכתחילה?
כאן נכנס לתמונה המושג שדן לוסטיג מכנה "עומס עצבי". זהו אינו הלחץ החולף של מבחן חשוב או ויכוח עם הבוס. מדובר במצב מתמשך של דריכות, "סטרס כרוני", שבו מערכת העצבים שלנו פועלת ללא הרף במצב "הילחם או ברח" (Fight or Flight). היא אינה חוזרת למצב של רגיעה ומנוחה, והתוצאה היא שחרור קבוע של הורמוני סטרס כמו קורטיזול ואדרנלין.
המסע האישי של דן לוסטיג: כשהמחלה הופכת למורה
כדי להבין את עומק התובנות של דן, עלינו לחזור אחורה בזמן, למסע גורלי שערך בדרום אמריקה. שם, הרחק מהבית ומהמוכר, התפרצה אצלו מחלת פסוריאזיס קשה שהתפשטה בכל גופו. הופעת הנגעים הפתאומית והאגרסיבית הייתה מלווה בחרדה עמוקה ובחוסר אונים. בלית ברירה, פנה לרופאה מקומית.
האבחנה הייתה מהירה: פסוריאזיס. הרופאה הסבירה לו כי המחלה אינה מדבקת ורשמה לו משחת סטרואידים. זה היה רגע המפנה. דן מתאר כיצד עצם הידיעה שהמצב אינו מסכן אחרים, יחד עם האמונה הפשוטה והתמימה שהנה, יש פתרון בכף ידו, חוללו שינוי פנימי מיידי. הוא חש תחושת הקלה ושחרור אדירה. המתח העצום שליווה אותו בחודשים האחרונים פשוט התפוגג.
התוצאה הייתה לא פחות ממדהימה. בתוך שבועיים, כל נגעי הפסוריאזיס נעלמו כלא היו, ומאז, במשך למעלה מ-16 שנים, לא חזרו. החוויה הזו הותירה בו חותם בל יימחה וזרעה את זרעי הסקרנות שהובילו אותו למסע חייו: מה באמת ריפא אותו? האם זו הייתה רק המשחה, או שמא לתחושת השחרור הפנימי, לאמונה וליציאה מהסטרס היה תפקיד מכריע?
"הבנתי שהריפוי שלי לא התחיל בבית המרקחת, אלא ברגע שיצאתי ממשרד הרופאה. ברגע שהפסקתי לפחד והאמנתי שהפתרון נמצא. שם נולדה השאלה שהפכה למנוע של חיי: מהו המנגנון הפנימי של ריפוי, ואיך ניתן לגייס אותו באופן מודע?" – דן לוסטיג
מסע זה כלל שנים של מחקר מעמיק בעולמות המדע, הפסיכולוגיה, הנוירולוגיה, חקר התודעה, הרגש והקשר המורכב שבין גוף לנפש. הוא למד והתעמק בעשרות שיטות טיפול, עד שלבסוף, כל הידע והניסיון התגבשו לכדי שיטה סדורה ובהירה: "רפואת על".
המדע מסביר: כיצד סטרס כרוני משבש את מערכת החיסון?
האינטואיציה של דן, שנולדה מתוך חוויה אישית, מקבלת היום גיבוי נרחב מהעולם המדעי. מחקרים רבים מצביעים על הקשר ההדוק בין מצבי סטרס מתמשכים להתפתחות והתלקחות של מחלות אוטואימוניות.
דמיינו את מערכת החיסון שלנו כצבא מיומן ומאורגן. בתפקוד תקין, הצבא הזה יודע לזהות במדויק אויבים (וירוסים, חיידקים) ולהילחם בהם, בעודו מתעלם מתאי הגוף הידידותיים ("אזרחים"). סטרס אקוטי, כמו פציעה או זיהום, מגייס את הצבא הזה לפעולה ממוקדת ויעילה.
אך מה קורה במצב של "עומס עצבי" כרוני? הצבא הזה נמצא בכוננות עליונה תמידית. האזעקות לא מפסיקות לפעול. החיילים (תאי החיסון) מותשים, מבולבלים, והתקשורת ביניהם משתבשת. במצב הכאוטי הזה, מתחילות לקרות טעויות טרגיות בזיהוי. חיילי הצבא מתחילים לראות באזרחים – תאי העור, המפרקים, מערכת העיכול – כאויבים, ופותחים במתקפה חסרת רחמים עליהם. זוהי, בפשטות, המהות של מחלה אוטואימונית.
הסטרס הכרוני לא רק "מבלבל" את מערכת החיסון, הוא גם מעודד דלקתיות. קורטיזול, במינונים קטנים וקצרי טווח, הוא אנטי-דלקתי. אך בחשיפה מתמשכת, תאי הגוף מפתחים "עמידות" להשפעתו, והתוצאה היא דווקא עלייה ברמות הדלקת הכללית בגוף – כר פורה להתפתחות מחלות כרוניות רבות, ובראשן מחלות אוטואימוניות.
רפואת על: לא רק להבין, אלא לפעול – הדרך לריפוי עצמי
ההבנה המדעית היא קריטית, אך היא אינה מספיקה. דן לוסטיג הבין שהמפתח לשינוי אמיתי אינו טמון רק בידע, אלא במתן כלים מעשיים ובתהליך מובנה שמאפשר לאדם להפוך את הידע הזה למציאות בחייו. שיטת "רפואת על" אינה עוסקת בהתעלמות מהסימפטומים, אלא בצלילה אל שורש הבעיה. היא מבוססת על תהליך שיטתי ומדורג בן שלושה שלבים עיקריים:
- זיהוי השורש: השלב הראשון הוא אבחון עצמי מעמיק. המטרה היא לאתר את הטריגרים, האמונות המגבילות, והדפוסים הרגשיים והמחשבתיים שיוצרים את ה"עומס העצבי" מלכתחילה. האם זו נטייה לריצוי? פחד מדחייה? פרפקציוניזם? כאב רגשי ישן שמעולם לא עובד? הבנת המקור היא הצעד הראשון וההכרחי בדרך לשחרור.
- שחרור אנרגיה רגשית: רגשות מודחקים וטראומות מהעבר אינם נעלמים. הם נותרים "נצורים" בגופנו ובתודעתנו, צורכים אנרגיה עצומה ומתחזקים את מצב הדריכות המתמיד. בשלב זה, השיטה מספקת טכניקות מתקדמות ומוכחות לשחרור המטען הרגשי הזה, להרפות מהעבר ולאפשר למערכת העצבים "לנשום" ולהתחיל בתהליך של ויסות מחדש.
- יצירת דפוסים חדשים (גיבוש "תודעת ריפוי"): לאחר שזיהינו את הדפוסים הישנים ושחררנו את המטען הרגשי, עלינו לבנות משהו חדש במקומם. שלב זה מוקדש לבניית "תודעת ריפוי" – מערכת חדשה של דפוסי חשיבה, אמונות והתנהגויות המקדמות רווחה, חוסן נפשי ובריאות. זהו תהליך של חיבור מחודש לקול הפנימי, פיתוח הקשבה לגוף, ולמידה לחיות בהלימה לערכים ולרצונות האמיתיים שלנו.
לא במקום הרפואה, אלא לצדה – גישה משלימה ומעצימה
חשוב להדגיש נקודה מהותית שדן לוסטיג מקפיד עליה: שיטת "רפואת על" אינה באה להחליף את הרפואה הקונבנציונלית. היא אינה מציעה להפסיק טיפולים תרופתיים או להתעלם מהמלצות רפואיות. נהפוך הוא, היא מציעה נדבך נוסף, עמוק ויסודי, שפועל ברובד אחר לחלוטין.
בעוד שהרפואה הקונבנציונלית מתמקדת בניהול הסימפטום הפיזי ובוויסות המערכת החיסונית מבחוץ, "רפואת על" מתמקדת בשינוי התנאים הפנימיים שיצרו את חוסר האיזון מלכתחילה. היא שמה את הכוח והאחריות בחזרה בידיו של האדם, ומעניקה לו את הכלים להפוך משותף פסיבי בתהליך הטיפולי, לגורם אקטיבי ומרכזי במסע הריפוי שלו.
התוצאות מדברות בעד עצמן. אלפי בוגרים של תהליכי "רפואת על" מדווחים לא רק על שיפור בסימפטומים פיזיים, אלא על שינוי עמוק באיכות חייהם. מחקר הערכה בלתי תלוי שליווה את יעילות השיטה, שנערך על ידי פרופ' רמי בנבנישתי מהאוניברסיטה העברית, מעיד על שיפורים משמעותיים ויציבים במדדים כמו חרדה, דיכאון, סטרס, סימפטומים פיזיים מגוונים, ועלייה ניכרת בתחושת הרווחה הנפשית והמסוגלות לריפוי עצמי.
הזמנה למסע של ריפוי
סיפורו של דן לוסטיג, שהתחיל עם התפרצות של מחלה אוטואימונית והפך למפעל חיים, הוא עדות לכך שריפוי הוא אפשרי. הוא מלמד אותנו שהגוף והנפש קשורים בקשר בלתי נפרד, ושהיכולת שלנו להשפיע על בריאותנו גדולה לאין שיעור ממה שנהגנו לחשוב.
הקשר בין סטרס למחלות אוטואימוניות אינו עוד תיאוריה. הוא מציאות מדעית וקלינית. ההבנה הזו אינה צריכה לעורר בנו פחד, אלא תקווה. היא מצביעה על כך שיש לנו על מה לעבוד. יש לנו יכולת להשפיע. כפי שלוסטיג עצמו משתף בכתבה שפורסמה עליו באתר "וואלה", המחלה יכולה להפוך לדלת, והפחד יכול להתחלף בריפוי.
אם המילים הללו מהדהדות בך, אם אתם חווים עומס מתמשך, מתמודדים עם תסמינים פיזיים או רגשיים שלא נמצא להם פתרון, או פשוט מרגישים שישנה קריאה פנימית לשינוי ולחיבור עמוק יותר לעצמכם – ייתכן שזהו הסימן שלכם להתחיל את הצעד הראשון במסע האישי שלכם. כי כל אחד ואחת זכאים לדעת שיש דרך נוספת, דרך של ריפוי מהשורש.